עם דר’ גיל דקל.‏

‏[עבור לפרק א. ג. ד. ה-ז-אגרת התשובה]‏

עמוד 153‏
פרק ב.‏

אלהים אינו פועל על פי חוקי הטבע או הפיזיקה. אלהים מקיים בכל רגע את העולם, והאדם ‏בוחר לקרוא לכך ‘חוקי טבע’ או ‘חוקי פיזיקה’.‏

אי-אמונה בניסים היא למעשה אמונה אחרת, אמונה שהעולם קיים על פי חוקי הטבע ולא על ‏ידי אלהים. כאשר דברים קורים וחוזרים לקרות, יש המאמינים שהדבר מעיד על עצמאותם של ‏הדברים. כאילו אלהים שלח כדור והכדור ממשיך להתגלגל מעצמו. למעשה אלהים מקיים את ‏העולם בכל רגע ורגע. טבע הוא ניהול העולם על ידי אלהים. ואילו נס הוא בסך הכל שינוי קטן ‏שאלהים עושה בטבע. וכיון שאלהים מתחזק את העולם בכל רגע, זו היא ההשגחה הפרטית. ‏בכל רגע אלהים מקיים כל פרט ופרט בטבע. ולכן נס הוא בסך הכל שינוי קטן שעשה אלהים ‏בטבע, והוא אינו הדבר המפליא ביותר, כיון הוא רק שינוי קטן. המפליא ביותר הוא שאלהים ‏מקיים בכל רגע ורגע את העולם. ובכל רגע ורגע אלהים בורא יש מאין. אדם יכול לברוא יש מיש. ‏אלהים בורא יש מאין, וממשיך לברוא יש מאין כל פרט ופרט בעולם ובכל רגע ורגע.‏

טעות להשוות מעשה אלהים למעשי אדם. כאילו אלהים בורא יש מיש. כאילו אלוהים הוא צורף ‏שצורף כלי, ואז הכלי נשאר עצמאי ואינו זקוק עוד לצורף כדי להתקיים. יש המאמינים שאלהים ‏צרף עולם ועכשיו העולם ממשיך להתקיים עצמאית.‏

עמוד 154‏

יש מאין הוא נס הגדול, גדול יותר מנס קריעת ים סוף. ים סוף הוא נס של יש מיש, לא נוצר כאן ‏יש מאין. אלהים מהווה = יוצר יש מאין.‏

יש שאינם מאמינים בהשגחה פרטית, שכן אינם מבינים שהבריאה והחיים הם דבר נמשך כל ‏רגע. הבריאה אינה יש מתוך יש, כמו אומן שיוצר כלי מתוך ברזל, אלא היא יש מאיין.‏

השגחה – שליטה.‏

פרטית – על כל פרט ופרט.‏

חוכמה – נקודה.‏

בינה – הרחבת הנקודה.‏

הבריאה אינה יש מיש, אלא יש מאיין. איין הוא אינו חומר, אינו מתכת‎;‎‏ אלא הוא אלהים, המקור ‏עצמו. לכן יש צורך לאיין להמשיך להוות את המקור, שהוא ה”חומר” המקיים את העולם בכל ‏רגע ורגע.‏

אם אלהים היה בורא עולם ללא צמצום, אלא עם כל אורו, היה העולם מתכלה. עלינו בעולמנו ‏לסלק את הצמצום ולהגיע לאיחוד האלהי מבלי שנתכלה, שנשרף.‏

רשע – נמשך לרע שבו.‏

בינוני – יש בו רע וגם טוב, והוא בוחר את הטוב שבו.‏

צדיק – אין בו יצר רע כלל.‏

Tree of Life, Tanya Book. (© Gil Dekel)

The Tree of Life, Tanya Book. (© Gil Dekel)

כולנו מבקשים להיות בינוניים ולהתגבר שוב ושוב על היצר הרע שבנו. הצדיק, הרי הוא חסר ‏ייצר רע. לכאורה לצדיק אין שום מאבק כמו שלנו יש, מפני שאין בו רוע בכלל ולכן אינו צריך ‏להתגבר על רוע. ‏

אז מדוע הצדיק נחשב מעלה גבוהה מהבינוני? מפני שיש תובנות גבוהות, ויש סיבה שצדיק אין ‏לו מאבק ובכל זאת רמתו מעלינו, אנו שיש לנו מאבק ואפילו מנצחים. הטוב אינו מושג רק ‏מנצחון על הרע, כמו שקורה אצל הבינוני. יש גם טוב עליון, ללא רע, אצל הצדיק.‏

ה’ הגבורה – חמשת רמות גבורה, צמצום. מילים הן חסד. פה, לשון, חך, שיניים, גרון. אלא ‏חמשת כלי הצמצום, כלי הדיבור, אשר מצמצמים את המילים.‏

מחשבה היא גילוי, היא אור. דיבור המחשבה על ידי מילים היא צמצום האור. אלא שכלפי אדם ‏אחר שמאזין לנו, המחשבה שלנו אינה אור, כיוון שאין הוא יכול לדעת את מחשבתנו. עבורו, ‏הדיבור שלנו את מחשבתנו הוא האור, הוא הגילוי עבורו, ולא צמצום. כך כל דבר יכול להבחן ‏מנקודת ראות שונה.‏

רוח פיו = דברו של אלהים המהותי הקרוב לו, עוד לפני שהפך הדבר לכח מצומצם בצורת ‏האותיות הנאמרות. אמירה – דבר רך, “כה אמר”. דיבור – דבר קשה, “וכאשר תגד”. לשון קשה ‏יותר.‏

עשרת מאמרות הבריאה, לעומת עשרת הדברות שהן צווי. עשרת המאמרות מכילות אור רב, ‏והן עוברות צמצום ומגיעות לכדי ההתגלמות כאותיות הפיזיות המצומצמות. אנו חיים בחומר ‏המצומצם, שלכאורה רחוק ביותר מן האור האלהי.‏

בורות מובילה אדם לחשוב שיש עולם, אך שאין אלהים שמקיימו. בכך חושב אדם שהכח הבורא ‏את העלם אינו אלהים, כלומר נדמה לו שיש כח בורא אחר שהוא נפרד מאלהים. זוהי הפרדת ‏אלהים מן הבריאה.‏

צמצום וירידה של כח אלהים נדרשת כדי להפוך את רוח פיו למילים שבוראות. אצל הנביאים, ‏שהם צינור לאלהים, העולם הוא עולם האצילות.‏

עולמות-‏

עשייה – עולם החומר שלנו.‏

יצירה – ידיעה שיש אלהים יוצר.‏

בריאה – חישת הבריאה שאלהים ברא עולם.‏

אצילות – אצל. אין הפרדה בין האדם לאלהים, האדם רואה כאלהים.‏

גדולתו של משה שהיה נביא נעלה ובכל זאת היה גם אדם רגיל פשוט כמו כולנו. שלא היה ‏מתבודד ונפרד משאר אנשים. בכך היתה בו הרמוניה של כוחות רוחניים של נביא וכוחות ‏ארציים גשמיים. הרוח של נביא והגשמיות של עולמנו, שכן אלהים ברא את האדם לתוך עולם ‏גשמי זה שלנו.‏

סוף פרק ב.‏
עבור לפרק א. ג. ד. ה-ז-אגרת התשובה.‏

ספר ‘תניא לקוטי אמרים’, פורסם בלונדון, אנגליה. ‏‎1978‎‏.‏

6 דצמבר 2014.‏
‎©‎‏ גיל דקל.‏