עם דר’ גיל דקל.‏

‏[עבור לפרק ב. ג. ד. ה-ז-אגרת התשובה] ‏

עמוד 152‏
פרק א.‏
שער העבודה והאמונה.‏

הסברת משמעות “ייחוד השם”: אלוהים הוא אחד, וכמו כן – אין שום דבר אחר מלבד אלוהים. ‏העולם, כמו גם האדם הם הכל אלוהים.‏

ביהדות אין הדגשה על “אני מאמין‎…‎‏” כחלק מתפילה. היהדות אינה מדגישה “אמונה” אלא את ‏‏”עשה מצוות”. הדגשת העשייה, לא האמונה. ומדוע?‏‎ ‎מפני שההבחנה בעולם מביאה את ‏האדם לכדי הבנה פשוטה שיש בורא לעולם, יוצר עולם. עולם לא בא מעצמו. אין “צורך” ‏להאמין, שכן ברור שיש אלהים.‏

אמונה = אומן. אומן מרגיל עצמו לעשייה. כך אדם מרגיל עצמו, מאמן את עצמו, לראות את ‏אלהים בתוך העולם. אמונה נוצרת כאשר אדם לומד לראות את אלהים. התרבות שלנו מדגישה ‏את המדעי של העולם. היהדות מביאה תובנות אחרות.‏

למידה על אלהים מביאה את האדם לראיית עולם חדשה ואז להשגת אלהים. אלהים הוא אלהי ‏דעות, ידע. כמו ראיה כפולה של תנועה, קוואנטית או אטומית. לשם כך יש להבין שצריך לעבור ‏מעבר לחינוך המדעי שלנו.‏

שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד – ביטוי לייחוד אלהים.‏

צפייה בעין, או צפייה מדעית, משנה תכונות.‏

כדי למדוד אטום, צריך לשלוח אליו אור פוטון, כדי לראות את האטום. אך האור הזה כבר משנה ‏את תכונת האטום. זהו חוק אייזנברג. הבחינה, המדידה, משנות את התכונות. אלוהים הוא אין ‏סופי, לכן יכול ליצור אדם, לתת לו חיים, מבלי לשנות את מהות אלוהים. אלוהים אינו מוגבל ‏בחוק אייזנברג.‏

מי שמאמין שהעולם מוגבל, ומנסה למצוא את אלוהים במושג מוגבל של העולם, אינו יכול ‏למצוא את אלוהים. אלוהים הוא מעל למגבלות הפיזיות.‏

שכינה = הגילוי של אלוהים.‏‎ ‎אלהים קיים בכל, אך השכינה, הגילוי של אלהים תלויה באדם.‏‎ ‎בגלות שכינת אלהים נעלמת.‏

קריעת ים סוף – אלהים חשף את כל אשר בתוך הים, שתמיד היה נסתר מעין האדם, שכן היה ‏תחת הים. קריעת הים היא רעיון של גילוי שכינת אלהים, גילוי הנסתר, לעם.‏‎ ‎כל אשר ביבשה יש ‏לו מקבילה בתוך הים, חוץ מאדם. סוס – סוס ים. כלב – כלב ים. כך שגילוי השכינה היא הכרח ‏מקדים על ידי ים סוף, לפני הנתינה בהר סיני.‏

כאשר השכינה נעלמת, נוצרת גלות.‏

אם אתמול היה יבש ותנאי מדבר, מזג האויר הוא שיצר תנאי המדבר. מזג אוויר הוא שיוצר את ‏תנאי המדבר, ולא להיפך, כמו שאנו נוהגים לאמר: ‘במדבר חם ויבש’. אלא מזג האוויר יוצר את ‏החום שיוצר את המדבר. כנ‎’‎ל לגבי גלות. הסתלקות השכינה היא שיוצרת את הגלות, ולא שגלות ‏יוצרת את הסתלקות השכינה. אין רע שיורד מלמעלה.‏‎ ‎חטאים גורמים להסתלקות השכינה, ‏והסתלקות השכינה מביאה לגלות.‏

שם של אדם הוא צינור לאלהים. לכן במכתבים רשמיים מציינים את השם המלא ואף את שם ‏ההורים של הנמען.‏

כשאומרים “השם הוואי” כוונתנו לשם הספציפי המפורש של אלהים, בעל ארבע האותיות.‏

‏”וידעת” = למידה, עד שהמוח מבין. עלינו לדעת ולא “להאמין”‏‎ ‎שזוהי רק ידיעה בראש. כמו כן ‏עלינו לשים על לבבנו, כלומר להשפיע על הרגש. ידיעה בלי חשיבות על הלב, היא תאוריה לא ‏מעשית. חוכמה חייבת להוביל למעשה.‏

בבריאה שם אלהים הוא “אלהים” כדי לבטא את הצמצום שאלהים נקט כדי לברוא עולם. לאחר ‏מכן מופיע שם אלהים כשם הוואי המפורש. כבר בבריאה יש צמצום, שהוא כמו גלות. גלות היא ‏אינה נעימה, אך יש בה מטרה.‏

‏”כי ה’ הוא אלהים” – צמצום כח אלהים מתואר על ידי שם אלהים. רק צמצום מאפשר הכנסת ‏כוח אלהים בבריאה. צמצום אינו פרוק, אלא חלק אחד אחיד מאלהים. הבריאה היא צמצום ‏אלהים, כלומר היא חלק אחד אחיד עם אלהים. “אין עוד” = החלטי, ללא הסתיגות.‏

אלהים ברבים ‘ים’, לא לשם תאור ריבוי אלא לתאור הדרך שאלהים מחייה את ריבוי הברואים. ‏רעיון של משפיע ושל מקבל, לכן ישנם תאורי זכר ונקבה לגבי יחסי הבריאה. אין כוונה שאלהים ‏הוא זכר, שכן אלהים הוא מעבר למושג זכר ונקבה.‏

כיום הגוף מקבל מן הנשמה. בעתיד הנשמה תקבל מן הגוף.‏

הבעל שם טוב טען שהמילים שאלהים אמר ליצירת הבריאה, הן הכוח הבורא המעשי. המילים ‏עצמן עדיין תלויות בברואים והן ממשיכות כל הזמן לתחזק את הברואים. רעיון זה הוא החידוש ‏של הבעל שם טוב, שמילות הבריאה לא רק יצרו בבריאה, אלא ממשיכות כל הזמן להתקיים ‏ולברוא. רעיון זה מוסק מן הפסוק שכתב דוד בתהילים ‘לעולם ה’ דבריך ניצב בשמיים’. דבר ‏אלהים ניצב וקיים.‏

וגם דברי אדם לא נעלם, שכן בני אדם נבראו בצלם אלהים וקיבלו כוחות אלהים. קולו של אדם ‏מהדהד, ומרעיד את האוויר, ומרעיד את קירות הבית. קול אדם משפיע באופן פיזי, למרות ‏שהדבר לא ברור לנו מאליו.‏

תשובה – תשוב-ה’.‏

Tree of Life, Tanya Book. (© Gil Dekel)

The Tree of Life, Tanya Book. (© Gil Dekel)

חס ושלום, אם אלוהים ירצה להרוס את העולם הוא פשוט יפסיק לקיים אותו. אלהים לא צריך ‏להביא מבול, אש או חורבן כדי להרוס את העולם, אלא פשוט להפסיק לתת לעולם להמשיך ‏להתקיים.‏

הבריאה היא יש מאין. לפני הבריאה היה לא-כלום. לא היה חומר. לכן הבריאה מתחייבת את ‏כח אלהים לקיום. שולחן, למשל, נברא יש מאין, ולכן שולחן חייב כל רגע ורגע את כוח קיומו ‏מאלהים. אלהים ממשיך לקיים את הברואים בכל רגע ורגע, שכן אלו נבראו יש מאין, והמעבר ‏מתאפשר בעזרת כח אלהים.‏

רעיון בריאה בכל רגע מבטא גם את דברי אלהים שקיימים לעולם. דברו של אלהים נמשך ‏ומתקיים, על ידי המשך הבריאה בכל רגע שממשיכה את קיום דבריו, שכן בדבריו נברא עולם.‏

בבריאה של יש מתוך יש, למשל מתכת שנהפכת לכוס, יש בריאה ויש סיום הפעולה. אין חידוש, ‏אלא רק שינוי צורה של החומר. ואילו בריאה של יש מאין מחייבת את הכוח הפועל שיהיה ‏בניפעל, וכוח זה צריך שימשיך. הבריאה אינה חומר מחומר, אלא חומר מלא כלום.‏

כמו כדור שנזרק כלפי מעלה. ברגע שכוח הזריקה ייגמר, הכדור יתחיל ליפול כלפי מטה. כנמשל, ‏אלהים נותן את הכוח המקיים את העולם, וממשיך לתת את כוחו לעולם. אלהים מחדש בטובו ‏בכל יום מעשה בראשית.‏

תכלית הבריאה היא קיום תורה. לכן נאמר ‘היום השישי’ עם ה הידיעה, בבראשית. ה הידיעה ‏מטרתה לסמל את ה 5 הספרים שעלינו לקבל. ואם לא, אזי אין עולם. ללא תורה אין לאדם ‏מציאות קיום. ה’ נתן תנאי בבריאה, והוא תנאי קיום המצוות.‏

בקריעת ים סוף ‘וישב הים לאיתנו’ לאחר הקריעה. חזל הסבירו: לאיתנו=לתנאי שלו. כלומר, ה’ ‏התנה תנאי לים סוף שה’ בורא את ים סוף בתנאי שהים ייקרע כשיגיעו אליו בני ישראל. ה’ יכול ‏לברוא למפרע לעתיד.‏

חזל הסבירו: כאשר הים קיים את התנאי, רק אז הוא שב לאיתנו, רק אז הוא נוצר לקיומו, קיבל ‏את המציאות שלו. ולכן לא נאמר ‘הנה הים ביצע את התנאי ועכשיו נקרע’, אלא ‘שב לאיתנו’, ‏קיים את התנאי שלמענו נברא, ורק כעת שב ומימש את קיומו. כאשר ה’ בורא על תנאי, לנברא ‏עדיין אין מציאות. לפני שקיים הים את התנאי היה הים בבחינת עומד ותלוי.‏

הכל תלוי ברצון הבורא ומתקיים לכדי מציאות ברגע שהתנאי מתממש. ואם לא מתקיים התנאי, ‏אזי חוזר הברוא כאילו לא נברא, ולא כאילו כן נברא. לאלהים אין נקמה של להעניש, אלא ‏שהדבר אינו מתקיים אינו מתגשם. כל זה הוא פרוש בעל שם טוב על ‘אותיות ה’ נצבות ועומדות ‏לעולם’.‏

ארבעה עולמות:‏

‏-‏ עשייה

‏-‏ יצירה

‏-‏ בריאה

‏-‏ אצילות.‏

עולם העשייה הוא העולם החומרי כפי שאנו רואים יום יום.‏

בעולם היצירה האדם יכול לראות את היצירה, את היופי שבבריאה, בטבע, באדם, הכרת ‏אלהים בעולם. למעמד זה יכול כל אדם להגיע על ידי התבוננות ותפילה.‏

בעולם הבריאה אדם רואה את כוחו הפועל של ה’ הבורא. זהו הכח הפועל, הבורא בכל רגע. ‏

בעולם האצילות עומד אדם מול אלהים. אצילות = אצל. כמו כן, ייאצל מרוח אלהים.‏

ה’ מקיים את האדם ומבטיח לאדם חופש בחירה. אם אדם בוחר במצוות, ה’ מאפשר לו לקיים ‏מצוות. אם אדם בוחר בחטא, אלהים מאפשר לו לקיים את בחירתו.‏

בעולם רוחני יותר, אלהים יותר גלוי.‏

גם את הדומם, כמו אבן, אלהים מקיים בכל רגע. נדמה לנו שהדומם בעולם נברא, וממשיך ‏להתקיים מעצמו, כאילו אינו זקוק לכוח אלהים. אין זה כך. כל ברוא זקוק לאלוהים להמשך קיומו ‏של הברוא. המילים של אלהים קיימות בחי כמו גם בדומם. מכן שמו של אלהים – יהיה, הווה, ‏היה = מקיים בכל רגע. ‏

מילות הבריאה הן זרימה של חיות אל הברואים. בראשית=מאמר כללי של הכנסת הכוח. “ויאמר ‏ה’ ויהי‎…‎‏”=תשעה מאמרים של “ויאמר ה'” שהם קיום של כוח אלהים בברואים שצויינו.‏

בעשרת מאמרות הבריאה דברים רבים לא נאמרו, למשל, אין ציון של בריאת האבנים. כמו כן ‏מוזכרים רק החיות הכלליים, ולא כל הסוגים למיניהן. חילופי האותיות של עשרת המאמרות ‏מאפשרים השתלשלות של עשרת המאמרות…‏

עמוד 153‏

‏…לכדי בריאת כל הברואים.‏

עשרת המאמרות הן בריאה בכוח ישיר. מצרוף המילים נבראו שאר ברואי העולם.‏

שם אלהים בזמן הבריאה מצויין כ’אלהים’ ולא השם הוואי, שכן בריאה ראשונית על ידי שם ‏הוואי היתה יצירה של אין סוף שכן אלהים הוא אין סוף. היו נבראים של אין-סוף עולמות, ‏ברואים, אנשים בלתי מוגבלים כאלהים. לכן נאמר השם ‘אלהים’ שהוא צמצום. עשרת ‏המאמרים הם צמצום, ומהם, מצרופם, נוצרו שאר הברואים.‏

אדם קדוש יוכל להביט באבן ולראות את צרופי המילים שמהם נבראה האבן. על אדם קדוש ‏‏”מחייה מתים” נאמר שהוא “רק” מחזיר נשמה לגוף. ואילו על קדוש שהופך חומץ למשל כך ‏שיבער כמו שמן, נאמר שהוא יותר, מפני שהוא יכול להפוך ניגודים, על ידי שינוי צרוף האותיות ‏הבוראות. זו גדולה יותר ממחייה מתים, שרק מחזיר נשמה אל מקומה הטבעי בגוף, ואילו חומץ ‏הוא ההיפך משמן.‏

בכך קדושת השפה העברית. צרוף המילים הוא כח יוצר.‏

עוצמתו של אלהים שכוח הבריאה והחיות מגיעה לדברים הכי פשוטים נמוכים, עד לבריאת ‏העצמים הפשוטים ביותר, ולא דווקא בכך שאלהים מגיע רק אל הדברים הנשגבים, כגון יכולות ‏המוח האנושי.‏

לכל ברוא יש שם. שם הוא צמצום של מדרגות של עשרת המאמרות, שהן המילים שנאמרו על ‏ידי אלהים בבריאה. עשרת המאמרות מצטמצמות לכדי שלבים, מדרגות, ובכל מדרגה יש ‏בריאה עד שמגיעים למדרגה שאנו מכירים בעולם הזה.‏

‏ סוף פרק א. ‏
‏ עבור לפרק ב. ג. ד. ה-ז-אגרת התשובה.

ספר ‘תניא לקוטי אמרים’, פורסם בלונדון, אנגליה. ‏‎1978‎‏.‏

6 דצמבר 2014.‏
‎©‎ גיל דקל.‏