עם דר’ גיל דקל.
[עבור לפרק א. ב. ג. ה-ז-אגרת התשובה]
עמוד 156
פרק ד.
לכדור הארץ יש מסנן מפני קרינת השמש. דוד המלך אמר שהשמש היא סמל לשם הווי, ושם אלקים הוא סמל למסנן. אנו קולטים רק את קרני השמש שעברו סינון. השמש עצמה חזקה הרבה יותר. לעתיד אלהים יגלה את אורו המלא. כרגע אור אלהים עובר דרך נרתיק, מסנן. כשאור אלהים יתגלה, הצדיקים יהנו מזיו אלהים.
אמונה בעונש הבא לכאורה מאלהים, היא עצמה צורה של “האנשת” אלהים לכדי תכונה אנושית, ועוד תכונה אנושית נמוכה, של לכאורה שמחה לאיד והרצון להעניש. ביהדות, רעיון העונש, אינו במשמעות של סוף, כליון, אלא עונש הוא תוצאה ישירה של חטאים. לאלהים יש רצון לצדיקים, ואילו אדם שבוחר בחטא מוביל עצמו לכדי עונש. אלהים אינו “חולם” על להעניש בני אדם, לא לשם הענשתנו ברא אותנו אלהים, אלהים אינו “מתכנן ויוזם” עונשים. אלהים ייגלה את כל אורו לא כדי להעניש את הרשעים, אלא כדי לכבד את הצדיקים. אלא שגילוי אלהים יהיה מטבעו דבר חזק מידי למי שלא יהיה מוכן לכך. עונש ושכר הם בגדר תוצאה של מעשיו של אדם.
שם אלקים הוא המגן, ה”מסנן” מזיו שם הווי, כשם שלשמש יש מסנן.
עמוד 157
משמעות שם הווי – מהווה כל, מקיים יש מאין. וזו בלשון הווה. היוד מסמלת פעולה שממשיכה להתקיים. יוד – מסמלת עתיד, וכאשר עתיד מובא לפני ההווה, מסמל הדבר את העתיד שמתקיים בהווה, כלומר שתמיד תמשיך להתקיים פעולת אלהים שבהווה. משמעות שם הווי – החיות השופעת מאלהים אל הברואים בכל רגע. שכן לא די לנבראים שנבראו בששת ימי הבריאה, שכן הם זקוקים להמשך הכח המקיים אותם בכל רגע ורגע.
כינוי אלהים כגדול – מידת החסד, שהיא התפשטות חיות אלהים בברואים. חפץ חסד הוא. חסד חינם, אלהים ברא את הברואים חינם. זו גדולת אלהים. נתינה ללא גבולות. דבר טוב רוצה לעשות טוב.
אלהים הוא אחדות קיום של דבר אחד. אלהים אינו צרוף של פרטים מאוחדים, אלא הוא כוליות של דבר אחד. לכן, הבנת מידת סגולת בריאת אלהים, תהא כאילו, יכולת להיות האחדות האלהית הזו. וזה דבר שאדם אינו יכול לו.
מידת הגבורה – צמצום, מניעת ההתפשטות.
לאדם כח פנימי – אינטלקט, מידות. כמו כן לאדם כוחות מקיפים – עונג, רצון. כח מקיף חזק מכח פנימי, הוא “מקיף” את הכלי כיוון שהכלי קטן מידי לו. אלו כוחות עילאיים, כוחות הנשמה.
אומנם לא נוכל להבין את אלהים בכח האינטלקט, אך ניתן לתקשר עם אלהים בדרכים אחרות, על ידי כוחות מקיפים. תקשורת רק של אינטלקט, אינה תקשורת. מצוות למעשה, פותחות קשר ישיר לאלהים, גם אם האדם אינו מבין את סיבת או מטרת המצווה. לכן נאמר – נעשה ונשמע. קודם נעשה, אחר כך נשמע, נבין. נעשה הוא הנעלה ביהדות, הוא פותח את הקשר הישיר לאלהים.
לאדם אין יכולת להבין את מידת הגבורה, וגם לא את מידת הצמצום. אלהים הוא גדולה, אין סופי. אך כשם גדולתו, כך גם כח הצמצום של אלהים, הוא כח אין סופי. כך אלהים אינו רק “דבר גדול הנמצא שם, מעבר לנו”, אלא הוא כאן, פה, בעולמנו – בצורת צמצום. וזהו דבר מדהים לעצמו. גבורה, צמצום, אינה מידה “נמוכה” מחסד, אלא שתיהן אין-סופיות, ולא ברורות לאינטלקט. כח חסד אין סופי, וכח צמצום אין סופי. שני הכוחות הם אין סופיים.
The Tree of Life, Tanya Book. (© Gil Dekel)
עמוד 158
צמצום אלהים הוא גילוי האלהי בנברא בצורה נסתרת, כך שגוף הנברא נדמה כאילו הוא דבר עצמאי עומד לבדו ללא מקור. הנברא אינו חש עצמו כהתפשטות חיות האלהית, אלא חש עצמו יש עצמאי. צמצום, אם כן, אינו מניעת חיות אלהים. חיות אלהים זורמת בנבראים. הצמצום הוא מניעת הנברא מלראות את כח החיות האלהית שבו. זהו הצמצום. וזו כשלעצמה היא יכולת אלהית.
גדולה, חסד – יש מאין.
גבורה, צמצום – חיות אלהית בנברא המוסתרת בגוף הנברא, והמותירה את הנברא בתחושת עצמאיות.
לאלהים הבריאה, וגם יכולת הסתרת הבריאה, והמטרה בהסתרה היא לאפשר את חופש הבחירה באדם, על ידי כך שאדם יחוש עצמו עצמאי ממקור.
אלהים אינו מצומצם באדם. ה”צמצום” הוא מניעת היכולת של האדם לראות את אלהים באדם. זוהי משמעות הצמצום. אם כן, צמצום אלהים הוא ההסתרה. הסתרת אלהים בנברא. אלא שאדם מביט בעולם ויכול לדעת שהוא רואה רק חומר. כשאדם רואה רק חומר, הוא מבין שהחומר הוא הוא צמצום האלהים בנבראים. כיון שאדם רואה רק חומר, הוא מבין שהוא רואה רק את הצמצום האלוהי. באופן זה, אדם יכול להבין שהוא רואה את הצמצום האלהי, המתגלם בצורת ראיית חומר.
כך אדם, למעשה, כן יכול לראות את הצמצום האלהי ולגלות את האלהי האמיתי שקיים נסתר בברואים.
בריאה יש מאיין זו גדולה, אך באותה מידה הגבורה, היא יכולת הצמצום, היא דבר מופלא לא פחות. הסתרת פניי אלהים בנבראים היא דבר עצום, לא פחות מופלא מיכולת בריאה יש מאיין.
הסתרת פנים היא נתינה מבלי שאלהים מצהיר שהוא הנותן. זה משול לנתינת צדקה בסתר, נתינה מבלי להצהיר שהאדם נותן.
גדול – אין סופי, כח יוצר.
גיבור – צמצום, כח אין סופי המסתיר את עצמו.
אין זו “חוכמה” רק להיות “גדול, עצום”, אלא חוכמה היא להיות באותה עת גם בעל יכולת להיות ”קטן”, מוסתר, מצומצם. אם כח יהיה רק “גדול” יהיה בכך חסרון, שכן הכח אינו יכול להיות גם קטן.
הצמצום הוא אינו בעצם אלא בהבנת האור. רק באור אלהים, בהתפשטות, קיים הצמצום. אלהים הרי מצוי בכל דבר, וזו עצמות. באור יש צמצום, וזה צמצום לגבי הנברא עצמו. הצמצום אינו באור עצמו, אלא הנברא רואה את האור כצמצום. הנברא, האדם, מבין רק מה שיכול להתלבש בכלי. אור אלהים הוא אין-סופי ולכן אינו מתלבש בכלי. רק מה שאדם יכול לראות בכלי, רק האור שהאדם יכול לראות בכלי – הוא בבחינת הצמצום.
צמצום אלהים בגוף נועד כדי שהגוף לא יישרף, ייכלה. צמצום זה הוא כח, ואינו פלא נמוך מפלא בריאת יש מאיין, פלא הבריאה ה”גדולה”. שני אלו הם פלא אלהי עצום.
שם הווי – יצירת עולם יש מאיין.
שם אלהים – תחושת הצמצום.
כלים – צמצום האור. הכלים הם האותיות.
אור – חיות אלהים.
כלי הצמצום הם האותיות שבהן נברא עולם. בריאה נדרשת לשני דברים: האור, שהוא גדולה, והכלים, שהם צמצום, חסד, גבורה.
העברה של רעיון לכדי דיבור היא עבודה קשה, והיא צמצום של אור אלהי שבנו. אותיות הן כלי, צמצום של רעיון.
בשבת אלהים שבת. מה כוונה שבת? הכוונה היא שבשבת אלהים הפסיק את פעולת הצמצום. אור אלהים לא יורד לעולם על-ידי צמצום בכלי של אותיות, של דיבור, אלא יורד ישירות ממחשבת אלהים, ביום השבת. בששת ימים נברא עולם על ידי דיבור, על ידי צמצום. ובשבת נברא עולם ישירות על ידי מחשבת אלהים. לכן ביום שבת יש להזהר מדיבור חולין. מנוחת אלהים ביום שבת היא אינה הפסקת חיות הבריאה שבכל רגע ורגע, שכן ברור לנו שעולם ממשיך להתקיים גם בימי שבת. מנוחת אלהים בשבת, אם כן, היא הפסקת הצמצום.
אותיות מנצפ”ך הן האותיות הסופיות, הן סוף מילים, סיום מילים, ומשולות לשורש הצמצום שקיים בכלל האותיות. הן שורש כח יכולת הצמצום של האותיות, כל האותיות. הגבורות הן אותיות מנצפ”ך, הן מקור חמשת מוצאות הפה המתהוות לכדי עשרים ושתים האותיות.
יודעי חן – לומדי קבלה.
בפרק א’ נאמר כי האותיות הן האור הבורא.
בפרק ד’ נאמר כי האותיות הן כלי, הן הצמצום.
יש כאן סתירה לכאורה. ההסבר הוא זה: אור הוא חסד. אך יותר מדי אור יכלה את הברואים. לכן, מבחינה זו, האור, החסד יכול גם להזיק. והצמצום, אם כן, הופך הוא לחסד, בכך שמאפשר את הבאת האור אל האנושות. יש משמעות משתנה של חסד, כלומר, יתר חסד יכול להזיק, ואז בצמצום הוא הופך להיות חסד.
עולם רביעי- עולם אצילות. נאצל=חלק מ…
צמצום אלוהים אינו התרחקות או ניתוק באמת. צמצום אלוהים הוא יכולת עצומה, כמות יכולת הבריאה, האור. ישות נפרדת “צמצום” היתה ניתוק מוחלט בין אלהים לאדם. אך הצמצום בא מאלוהים והינו חלק מאלהים, לכן אין הוא ניתוק כלל וכלל. כח גבורה על כן אינו פחות מכח החסד.
סוף פרק ד.
עבור לפרק א. ב. ג. ה-ז-אגרת התשובה.
ספר ‘תניא לקוטי אמרים’, פורסם בלונדון, אנגליה. 1978.
6 דצמבר 2014.
© גיל דקל.
- Reading with Natalie, book here...